¹ צ״ל הצמר (מ״ק).

² שם בע״ב.

³ נדצ״ל דר׳ יהודה.

⁴ עי׳ בתוס׳ בב״ק שם ד״ה בשבח דנחלקו ר״י ור״ת בדעת ר׳ יהודה, דר״י סובר דר׳ יהודה אית ליה דשינוי אינו קונה והא דאמר גזילה חוזרת בעיניה היינו משום תקנת השבים, ור״ת סובר דר׳ יהודה אית ליה דשינוי קונה ובאומן צבע שאני דלא נתכוין לקנותו, וכ״כ תוס׳ כאן ובב״מ מג, ב ד״ה משלם ע״ש. אכן רבינו צירף ב׳ השיטות יחד וצ״ב. והנה בעיקר דברי ר״ת יעויין בקוב״ש ב״ק אות כו ובאמרי משה סי׳ לב אות מד דכתבו דאין כוונת ר״ת לומר דלא נתכוין הצבע לקנות בשינוי, אלא דר״ל דלא נתכוין לגזול כלל ולא נעשה עליו גזלן, ואילו נתכוין לגזול קונה אף בע״כ ע״ש, וע״ע באמרי משה סי׳ לב אות ד ובשו״ת עונג יו״ט סי׳ קיא בהג״ה. ועי׳ בריטב״א שכ׳ דר׳ יהודה ס״ל דלא נעשה גזלן אלא הוי כיורד לשדה חבירו שלא ברשותו ע״ש.

⁵ עי׳ בתוס׳ דתי׳ דהכא ל״ש לקנוס דלטובתו של בעלים נתכוין וכסבור דהוא צוה לו לעשות כן.

⁶ תיבת ידים נראה שמיותר (מ״ק).

⁷ נדצ״ל הצמר.

⁸ צ״ל דמילתא (מ״ק).

⁹ עי׳ בתוס׳ שאנץ בשיטמ״ק ב״ק קב, ב, דהביא פירוש רבינו ודן בדבריו, וכן הובא פירוש רבינו בהג״א שם, וע״ע תוס׳ שם ד״ה אם השבח בסופו.

¹⁰ וכה״ק תוס׳ ד״ה פשיטא וע״ש משכב״ז. ועי׳ בהגהות פור״י שתמה על קושיתם דהלא ר״ה היה תלמידו של רב ורב ל״ל הני כללי ע״ש, ועי׳ בסמוך משכ״ב.

¹¹ עי׳ בר״ש משאנץ שכתב דהכא נמי הוה מצי למימר פשיטא דר״מ ור״י הלכה כר״י כדאמר ר״י בעירובין, דאי משום דאיכא אמוראי התם דפליגי עליה ול״ל הני כללי, ה״נ איכא אמוראי טובא דל״ל הלכה כסתם משנה ואפי׳ אליבא דר״י גופיה אמרו בסוף יבמות אמוראי נינהו ואליבא דר״י, וע״ע בריטב״א.

¹² שבת ס, ב. נדה ל, ב. ועוד.

¹³ צ״ל דממילא הוי ותיבת לא ט״ס (מ״ק).

¹⁴ והביאור בזה צ״ל כדפירש״י הכא בד״ה מחלוקת, דכיון דסתמיה אחר המחלוקת ש״מ דקמו רבנן בטעמייהו ומסתברא טעמא דאידך. וע״ע ברשב״א בב״ק קב, ב ובשיטמ״ק בב״ק שם בשם הרא״ש, וביבין שמועה כלל ש״ג ש״ד דכ׳ לחילוק זה בדעת רש״י נדה ל ע״ש.

¹⁵ וכ״כ תוס׳ ד״ה פשיטא.

¹⁶ וכ״כ הרשב״ם בב״ב קכב, ב ד״ה ופרכינן.

¹⁷ מהרשב״ם שם מבואר שבסתם שאחריה מחלוקת פוסקים ההלכה שלא כאותה משנה, וע״ע בתוס׳ חולין קד, ב ד״ה ר׳ יוסי וראש יוסף שם. ודלא כהרמב״ן הרשב״א והריטב״א יבמות מב, ב בשם הירושלמי דאין הלכה כסתם היינו שאינה חשובה כסתם גמור שתהא הלכה כמותה לעולם, אבל מ״מ חשובה כרבים אצל היחיד. וע״ע בכללי הגמרא למהרי״ק בהליכות עולם שער ה.

¹⁸ וכ״כ תוס׳ בשבת פא, ב ד״ה והאמר בשם רבינו שמואל מוורדון ועי׳ במהרש״ל ומהרש״א שם, ותוס׳ ביבמות מב, ב ד״ה סתם, ובב״ק צד, ב ד״ה ותנן, ובשיטמ״ק ב״ק קב, א בשם הרא״ש.

¹⁹ לפנינו רבא [ואיירי לענין הא דאמר ר״י דאסור לקנח בחרס בשבת].

²⁰ שם בעמוד ב׳.

²¹ עי׳ בכ״מ פ״ט מהלכות רוצח ה״א דכ׳ (בדעת הרמב״ם) דבתרי סדרים יש סדר ועי׳ בתוי״ט פ״ט מ״א דסוטה מש״כ לבאר בזה, ועיי״ש עוד דכ׳ להוכיח מתוס׳ בשבת שם [וכ״ה לרבינו] דלא ס״ל כן דאי נימא דיש סדר ל״ק קושייתם כלל, וכ״כ שם בדעת הרי״ף והרא״ש, וע״ש בתוספת רעק״א שציין לכפות תמרים סוכה לז, ב דהוכיח מהתוס׳ שם דס״ל דיש סדר.

²² וכן תי׳ תוס׳ בעירובין צג, ב ד״ה לא תימא, ושם איתא ביתר ביאור וז״ל ומיהו י״ל דהכי פריך בהמוציא ומי מצי ר״י למימר דבר שאין מתכוין אסור דלא כסתם משנה דנזיר אפי איכא סתמא אחרינא כדאשכחן בביצה כג, מאי אולמיה האי סתמא מהאי ואין לר״י נמי לפסוק כשום אחת בלא ראייה.

²³ שם בסוף העמוד.

²⁴ עי׳ בתוס׳ ביבמות מב, ב סוד״ה סתם, דהניחו בקושיא, וע״ע בתוס׳ ד״ה פשיטא, וכן דחה הר״ש משאנץ מכח קושיא זו פי׳ הרשב״ם.

²⁵ צא, א.

²⁶ וע״ע בתוס׳ שם צב, א ד״ה והא, ובמהרש״ל ומהרש״א שם, ותוס׳ יבמות מב, ב ד״ה סתם.

²⁷ לפנינו איתא רב נחמן.

²⁸ נדנצ״ל דקרי ליה סתם.

²⁹ וכ״כ תוס׳ שם בביצה ד״ה גבי, ובשבת קנו, ב ד״ה והא, וביבמות מב, ב. וע״ע רמב״ן רשב״א וריטב״א ביבמות שם משכ״ב, וע״ע במאירי שם ובביצה דכתב ליישב באופנים אחרים ע״ש.

³⁰ עי׳ תוס׳ ד״ה משום ובמהרש״א (על תוד״ה פשיטא) ומהר״ם.

³¹ וכן תירצו ב׳ התירוצים הר״ש משאנץ ותוס׳ בב״מ שם ד״ה רב, ובב״ק קב, א ד״ה גבי, וע״ע תוס׳ במנחות סו, א ד״ה זכר.

³² בד״ה הנראה וע״ע רש״י בשבת קנ, א ד״ה הנראה.

³³ וע״ע תוס׳ ד״ה הנראה סמ״ג לאוין סה ובהגמ״י פכ״ד מהלכות שבת ה״ד.

³⁴ קנ, א.

³⁵ מד״ר מבואר דהאיסור לשאול לשני אינו אלא כששואל ע״מ לסמוך עליו אם יתיר, אבל כששואל שלא ע״מ לסמוך עליו ליכא איסורא אף אם אינו מודיע לו על הוראת הראשון, וכן מבואר מד״ר בסמוך ומהרא״ש בסוגיין, אכן יעויין בע״ע דנקט בדעת התוס׳ דאסור בכ״ג אם אינו מודיע לו יעוי״ש בטעמו.

³⁶ וכ״ה שיטת הראב״ד בחי׳ והרשב״א בשמו כאן ובחולין מד, ב, והר״ש משאנץ רא״ה ריטב״א ורא״ש. והנה יעויין בנמוק״י דכ׳ לבאר בזה שכיון ששואל ממנו תחילה גמר בלבו לעשות ככל אשר יורה אותו והא שויא חתיכא דאיסורא, וכ״כ בשו״ת הרדב״ז סי׳ שסב בשם אחד הראשונים והתומים בחו״מ סי׳ כה ס״ק יג, וכן מבואר בשו״ת הריב״ש סי׳ שעט ע״ש. אמנם מלשון המאירי בסוגיין ובהוריות ג, א מבואר לכאו׳ דיש כח לחכם להחיל עליה שם איסור, ועי׳ לקמן הע׳ 265 שהוכחנו כן בדעת הירושלמי שהובא בסמוך.

³⁷ כלומר, מאחר וליכא טעות בשיקול הדעת אינו יכול לסמוך על הוראת השני משום דשויה חתיכה דאיסורא, אבל היכא דטעה בשיקול הדעת יכול לסמוך עליו דל״ש לומר דשויה חתיכה דאיסורא, וראה בסמוך משכ״ב. ועי׳ בתו״ח דכ׳ סברא זו לטעם בפנ״ע והיינו מאחר ואינו מבורר מה הדין ממילא הוי ספיקא דדינא ואינו יכול לסמוך על היתרו של השני ע״ש.

³⁸ והיינו מטעם שוויה וכו׳. אמנם שיטת רש״י בנדה כ, א ד״ה אגמריה, דטעם האיסור הוא משום כבודו של ראשון, וכ״כ הר״ן בסוגיין והכריח כן מסנהדרין לד ע״ש ועי׳ בש״ך חו״מ סי׳ כה ס״ק יד אות יד מש״כ ליישב שיטת הראב״ד. ועוד טעם כ׳ הר״ן כדי שלא תראה תורה כשתי תורות. ובשלטי גבורים אות ג׳ כ׳ דנ״מ ביניהם במקום שהשני התיר בדיעבד דלרש״י והר״ן יכול לסמוך ולהראב״ד ודעימיה אינו יכול לסמוך, וה״ה בחזר הראשון והסכים לדברי השני דתליא במחלוקת רש״י והראב״ד, וכן נ״מ כשהשני גדול בחכמה ובמנין דאין לו לחוש לכבודו של הראשון דלרש״י שרי ולהראב״ד אסור, ועוד נ״מ אם הראשון התיר דלשיטת רש״י אין השני יכול לאסור ולשיטת הראב״ד רשאי השני לאסור.

³⁹ כדאיתא בסנהדרין לג, א. וע״ש דנחלקו ר״ש ורב חסדא אם טעה בשיקול הדעת חוזר אם לאו.

⁴⁰ נדצ״ל יכול להיות בההיא דנפקי [עי׳ לקמן מ, א. נז, ב].

⁴¹ מבואר מד״ר דהיכא דטעה בשיקול הדעת וסוגיין דעלמא דלא כוותיה יכול לסמוך על הוראת השני המתיר, (וכ״פ הש״ך ביו״ד סי׳ רמב ס״ק נח ע״ש), ודלא כהר״ש משאנץ שכ׳ דדווקא בנשא ונתן ביד וכן דייק הש״ך בחו״מ סי׳ כה ס״ק יד אות יז מתוס׳ כאן ד״ה הנשאל, והיינו לאוקימתא דרב חסדא דמוקי לה בנו״נ ביד, אבל למאי דקיי״ל כרב ששת דאפי׳ בנו״נ ביד מה שעשה עשוי אינו יכול להחזירו, וכ״פ שם הש״ך וחזר בו ממש״כ ביו״ד ע״ש, וע״ע בחי׳ מהרי״ש ובפנים מאירות ח״א ס״ב.

⁴² ומשו״ה שפיר עביד השני שאסר דל״ש בכה״ג שוויה וכו׳, ועי׳ בסמוך בד״ר בשם הירושלמי.

⁴³ וכ״כ הרא״ש והאו״ז סי׳ קג ב׳ התירוצים, והסמ״ג עשין קיא והגהמ״י פ״א מה׳ ממרים אות א׳ כתב תי׳ הראשון.

⁴⁴ כלומר, דלהכי הקדימה הגמ׳ דברי האוסר בתחילה מכיון ולא נפק דברי המתיר לאלתר.

⁴⁵ חלק החידושים סי׳ קסג, והו״ד בר״ש משאנץ תר״י או״ז סמ״ג (שם) והגהמ״י (שם) בשמו.

⁴⁶ וכ״כ תוס׳ בנדה שם ד״ה אגמריה והמרדכי כאן סי׳ תשצו, אלא שהם כ׳ דליכא קפידא על השואל דע״י כך ידקדקו בדבר ופעמים שהראשון טועה ויצא הדבר לאורה ע״ש, ולכאו׳ ס״ל כשיטת ר״י שמותר לשאול רק אם אין כוונתו לסמוך על החכם השני אם יתיר. אמנם ר״ת ס״ל דליכא כלל איסור על השואל גם אם שואל על מנת לסמוך על החכם השני וכמו שכ׳ רבינו בסמוך דעל הנשאל אין שום איסור במה שיעשה, והביאור בזה נראה דס״ל ר״ת כדעת רש״י והר״ן דמשום כבודו של ראשון אסור להורות שלא כדבריו, אמנם איסור זה אינו אלא לגבי החכם שמכריע דלא כהראשון, אבל לגבי השואל ליכא איסור במה שרוצה לברר ההלכה דאי״ז פגיעה בכבודו. [ויעויין בסמ״ג ובהגהמ״י (שם) שהביאו בשם ר״ת דאין קפידא על השואל רק שיגלה לזה מה שזה אומר בו, וזהו צ״ע מהמבואר בד״ר בשם ר״ת דא״צ לגלות לזה כלל וכדאיתא להדיא בספר הישר וצ״ע].

⁴⁷ כלומר, לפי מה שפיר״ת שמסתמא השואל מודיע לחכם השני הוראת הראשון.

⁴⁸ נדצ״ל במה שיעשה. וכה״ק הר״ש משאנץ והאו״ז שם, ועי׳ באו״ז שתי׳ דה״ק לא ישאל לחכם שמטהר ע״י כך.

⁴⁹ שבת פי״ט הי״ט. וכ״ה ברא״ש בשם הירושלמי, אמנם תוס׳ ור״ש משאנץ פי׳ דברי הירושלמי להיפך דרשאי השני לאסור מה שהתיר הראשון ע״ש.

⁵⁰ דברי רבינו הובאו בשו״ת הרדב״ז ח״א סי׳ שסב בשם ראיתי בתוספות, וע״ש שכ׳ דמשמע מד״ר דאם טעה הראשון בשיקול הדעת רשאי השני לאסור. וכדברי רבינו כתב הרא״ש ונפסק כן בשו״ע יו״ד סי׳ רמב ס״ק ל״א בהגה, וע״ש בט״ז ובנקודת הכסף דנחלקו בגדר הדבר שיהא חלה הוראתו ע״ש. והנה יעויין ברדב״ז שם שהביא בשם אחד מן הראשונים שכ׳ דכשם שאין השני יכול להתיר מה שאסר הראשון ה״ה דאינו יכול לאסור מה שהתיר הראשון אפי׳ בטעה בשיקול הדעת, והרדב״ז כ׳ ע״ז דהוי הלכתא בלא טעמא ע״ש, ונראה בזה דס״ל דכשם שאם הראשון אסר חל על החתיכה שם איסור ואין בכח החכם השני להתיר, ה״ה דיש כח ביד החכם להחיל על החתיכה שם היתר ואין ביד החכם השני לאסור, וזהו מה שכ׳ רבינו דאתי שפיר לפי מה שפי׳ ר׳ והיינו לפי מה שכ׳ דטעם האיסור הוא משום דשוויה וכו׳ והיינו דהחכם הוא דשוויה על החתיכה שם איסורא וא״כ ה״ה לגבי לאסור מה שהראשון התיר ודו״ק, ועי׳ לעיל הע׳ 251 שהבאנו כן בשם המאירי.

⁵¹ נדצ״ל במה שקדם דברי המתיר.

⁵² או שנימא שבא הדבר לפני שניהם יחד בבית המדרש וכ״כ הרא״ש.

⁵³ יעויין בזה בשלטי הגבורים (דף א, ב מדפי הרי״ף אות ג׳).

⁵⁴ ובשל סופרים הלך אחר אחרון כ״כ תוס׳ ד״ה ובשל, ובשבת מב, ב ד״ה והיינו, בשם רש״י וכ״ה בהדיא בפירש״י בחולין נ, א ד״ה כי פליגי ע״ש. וכ״כ הר״ן בשם הרשב״א בראש השנה שכ״כ בשם הרי״ף ומקצת מהגאונים, (ובשיטת הרי״ף ע״ע בפלפולא חריפתא כאן אות ש, וצ״ב). ועי׳ באו״ז סי׳ קה דכ׳ בשם רש״י דבשל סופרים הלך אחר המיקל והיינו כשיטת ר״ת, ודלא כשאר ראשונים בשם רש״י, וצ״ע.

⁵⁵ וכ״ה בתוס׳ ושאר ראשונים בשם ריב״א ור״ת, וע״ע ברא״ש ור״ן שהביאו דעה נוספת בשם רי״ץ גיאות דבכ״מ אזלי׳ אחר לשון אחרון, ובשם מקצת הגאונים הביא שבממונא אזלי׳ אחר לשון אחרון ובאיסורא אזלי׳ לחומרא ע״ש.

⁵⁶ וכ״כ תוס׳ בשם רבינו שמשון.

⁵⁷ ולענין להחזיקן בתורת חברות לסמוך עליהן. ועי׳ בר״ח ורי״ף שגרסו כל הפושעים שחזרו בהן וכו׳ וכ״ה ברמב״ם פ״ג מהלכות תשובה הי״ד יעוי״ש בכ״מ, וכ״מ בקיצור פסקי הרא״ש אות ד, וקאי לענין לקבלם אם חזרו בתשובה. ואף לגירסתם יש להק׳ קושיות רבינו ודעימיה.

⁵⁸ דלפירש״י היה לו לומר אין מקבלים אותם ודיו, מאירי.

⁵⁹ כאן מטושטש תיבה אחת ונראה דצ״ל אין זה נכון.

⁶⁰ וכן הק׳ תוס׳ בבכורות ד״ה וכולן. אכן הר״ן ביאר דברי ר״י לשיטת רש״י דהטעם דאין מקבלים אותם לפי שלא יתביישו מן הבריות אם יחזרו לרשעם, אבל בפרהסיא מתוך שיתביישו מקבלים אותם ע״ש. ולפי״ז מיושב שפיר דאף שיר״ש בסתר עדיף מ״מ מאחר ולא יתביישו לחזור לרשעם אין מקבלים אותם.

⁶¹ פ״ב ה״ח.

⁶² במ״ק הגיהו כאן: צ״ע אם אין כאן ט״ס. ולענ״ד נראה דבמקום ועוד צ״ל וכדו׳ וכוונתו לומר דאותן שחזרו לסורן ודאי שוב לא יכלו לעמוד בדברי חבירות כגון ליטהר מטומאת מתים וכדו׳.

⁶³ עי׳ בר״ן דהוסיף בזה, שאם יחזרו למנהגן הרע נכיר בהם ולא נסמוך עליהם.

⁶⁴ צ״ל כי אם בפרהסיא (מ״ק).

⁶⁵ וכ״כ תוס׳ בבכורות שם והריטב״א. ועי׳ בר״ן שפי׳ כעי״ז וז״ל אבל אם לא ראינו שנהגו אלא בפרהסיא אין מקבלים אותם דשמא כל מה שהם עושין אין עושין כ״א לפנים, וע״ע בתוס׳ כאן ובמאירי.